יונת רוטמן רות קנר היא יוצרת בעלת שפת מופע ייחודית, המעלה בשנים האחרונות יצירות רבות, שזכו לביקורות אוהדות ולשבחים
קנר יוצרת בסגנון המכונה "תיאטרון סיפור", סגנון המפרק את הטקסט לגורמים ולנקודות מבט רבות, המאפשרות לצופה לבחון את המתרחש על הבמה מזוויות שונות. היא מפרקת את הדמות הריאליסטית של הטקסט הדרמטי ויוצרת קולאז` מרתק של קולות ודימויים, היוצאים מתוך הטקסט באמצעות העבודה עם השחקנים. היא עובדת על כל יצירה בשיתוף מלא עם השחקנים, שמגלים יחד אתה את הרבדים הסמויים של התנועה והצליל המסתתרים בטקסט. יחד אתם היא יוצרת קומפוזיציה חדשה של הטקסט על הבמה.
קנר התחילה את הקריירה שלה כשחקנית, באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת. היא עבדה עם יוצרים חשובים כעמרי ניצן, הלל מיטלפונקט וחנן שניר. בתחילת שנות ה-80 נסעה לניו יורק, שם נחשפה לסצינת התיאטרון האלטרנטיבי במופעיהם של תדיאוש קנטור ויז`י גרוטובסקי. המפגש עם יצירתם והחשיפה ליוצרים נוספים הביאו אותה לפתח דרך מבע אלטרנטיבית. הדרך הזאת אינה תרה אחר בימוי של דמות ריאליסטית, אלא מעדיפה חיפוש המשלב אמנויות במה שונות, כמו משחק, תנועה ושירה, כבסיס ליצירת מופע. קנר החלה ליצור בניו יורק ומאוחר יותר מסגרות שונות בישראל, שאינן שייכות לתיאטרון הממוסד. החל משנות ה-90, בעודה לומדת לתואר שני בבימוי באוניברסיטת תל אביב, החלה ליצור וללמד משחק שם. העבודה עם שחקנים באוניברסיטה אפשרה לקנר ליצור עבודות במסגרת מעבדתית, שאינה נתונה ללחצים מסחריים. היצירות שיצרה במסגרות זו, גילוי אליהו (2001), דיוניסוס בסנטר (2004) ומתרחצות (2003, בשיתוף עם רקדניות להקת בת-שבע) גרפו שבחים רבים. בעבודות אלו היא גיבשה שפה בימתית בעלת אמירה אישית.
יצירתה אצל הים (2006) מבוססת על שני טקסטים שכתב ס. יזהר, הליכה בים ושחייה בים. ליצירה שני חלקים. בחלק הראשון אנו מתוודעים, בין שלל הנרטיבים והדימויים שעולים מתוך הטקסט הניגוני של יזהר, לסיפור אהבה שמתרחש קרוב לכנרת. הסיפורים מתגלים באמצעות השחקנים, שמספרים אותם בקולות שונים תוך שהם עוברים מעל נייר לבן שפרוש על הרצפה. השחקנים נעים על הנייר והופכים אותו לדימויים רבים ומגוונים, המעלים שלל אסוציאציות מרתקות. החלק השני נצבע בצבעים עזים ובדימויים של חנק וטביעה. ממנו אנו מבינים שהמים הם לא רק טוהר, אלא גם מקום שאליו נכנס אדם שחש זרות למקום. אט אט אנו חווים עם השחקנים תחושות של טביעה פיסית ומנטלית, שהיא תולדה של אותה זרות. היצירה מבוצעת על ידי קבוצת המשחק שפועלת עם קנר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. את הבמה עיצב רוני תורן, את המוסיקה כתב אילן גרין ואת התאורה עיצב שקד וקס. היצירה הופקה בשיתוף עם להקת המחול בת-שבע. הראיון עם קנר נערך בעקבות הצפייה במופע זה.
צמתים של חיבור ופירוד בין המחול לבמה לבין המחול האתני בישראל
רות אשל
מערכת היחסים בין המחול לבמה לבין המחול האתני בישראל ידעה תהפוכות ושינויים. בתקופת היישוב היו שיתוף יצירתי והפריה הדדית בין שתי סוגות המחול האלה, אבל לאחר הקמת המדינה, ולמעשה כבר באמצע שנות ה-50, החלה התרחקות בין המחול לבמה (מחול אמנותי) לריקוד האתני. ההתרחקות הלכה והעמיקה וכל סוגה הלכה בערוץ נפרד. מאמר זה מבקש לעקוב אחר צמתים, או נקודות מפתח של חיבור, פירוד ואפשרות לחיבור מחודש בין המחול האמנותי למחול האתני, מנקודת מבטה של מי שגדלה על ברכי המחול לבמה.
הניסיון להתחקות אחר נקודות המפתח האלה מעלה שאלות כמו ממה נבעה ההתקרבות בין המחול לבמה למחול האתני בתקופת היישוב ומה היו הסיבות שהביאו להתרחקות ביניהם בהמשך. שאלה נוספת היא אם היום, אחרי כמעט 50 שנה של הליכה בערוצים נפרדים, אפשר לאתר את תחילתה של התקרבות מחודשת.
לפני שניגש לבירור השאלות עצמן, נחוצים כמה משפטי הבהרה על האפיונים המרכזיים של המושגים שאליהם יתייחס המאמר. המושג "מחול אתני" משמש מטרייה שתחתיה מתכנסים כל ביטויי המחול העונים על צרכיה של חברה שלבניה יש קשרים גנטיים, לשוניים ותרבותיים משותפים, עם דגש מיוחד על מסורת תרבותית (Kealiinohomoku:1983). לדברי בהט, מדובר בבסיס הרחב ביותר של
מחול באותה חברה. מהבסיס הזה מתפצלים כמה סוגים של
מחול: מחול פולחן, מחול עם, מחול חברה ומחול לבמה. המחול העממי, כמו המחול האתני, מייצג מסורת תרבותית מסוימת, אבל שם דגש על היסוד הלאומי ועל תחושת השייכות הקבוצתית והוא נחלתן של כל שכבות העם. לדברי בהט (2004, עמ` 32-28), מחול לבמה (מחול אמנותי) ממוקם בקצה העליון של הפירמידה מבחינה אמנותית. בדרך כלל הוא פרי יוזמה יצירתית של הפרט, כמקור לביטוי אישי, לביצועו דרושה הכשרה מקצועית והוא מיועד להצגה לפני קהל.
לרקוד "כל החיים"
דן רונן
"כל יום שלא רוקדים בו לפחות פעם אחת ? הוא יום שהולך לאיבוד" (פרידריך ניטשה)
מאז ראשיתה של התרבות האנושית מחפשים בני אדם תשובות לבעיותיהם הקיומיות ושואלים שאלות כמו: איך לחיות "טוב"? מהם "חיים טובים"? מהי איכות חיים "טובה"? מה זה בכלל "טוב"?
במשך הדורות, רבים וטובים הציעו תשובות לשאלות אלו ודומות להן. רבים יותר ממשיכים וימשיכו לשאול ולהרהר בנושאים הללו ? וטוב שכך. השאלות מבטאות חתירה תמידית לשלמות, שבה עצמה יש מן השלמות. בני אדם, בכל החברות ובכל התרבויות, ימשיכו לחפש ולברר מהם חיים "טובים". הם גם יציעו תשובות שונות, כל דור ותשובתו, כל אדם ובחירותיו. תשובה כוללת שתתאים לכולם ? אין; בוודאי גם לא תהיה.
התשובות באות כיום ממגוון תחומים ושדות מחקר: תיאולוגיה, רפואה, דת ואמונה, הארה רוחנית ממזרח ומערב (ניו-אייג), תשובות מעשיות, פעולות גופניות, הצעות לפעילויות ולאימונים לסוגיהם (קואוצ`ינג) ועוד. אינני מתיימר להציע תשובות לשאלות הגדולות; אני מבקש להציע תשובה פשוטה ויפה: "חיים טובים הם חיים עם ריקודים". אני מבקש לתאר פעילות של "חבורת הרוקדים" מירושלים, הפועלת זה למעלה מ-40 שנה; בפעילותה יש תשובה קמעא לשאלות הגדולות והיא יכולה לשמש דוגמה טובה.